אפי' ממחיר השוק הקיטורים והתלונות, אינם עזבתי והמשכתי לסבול. חשיבה פסיכוטית? לאו דווקא. קוראים לזה ארגון עדיפויות.
הרוב התחיל לפני מספר שנה כשמכבסה ראשונית שנקרא (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה כבר לביתי. בעמידה בתור טיפוס מטופטפ שמאוד אוהב אחר החולצה שלו מגוהצת, מעומלנת וחלקה, מובן מהו זוהי ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק בעיקר, שמחתי בנוחיות מרבית שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.
בפעם העיקרית אותה הפקדתי את כל ה-100% כותנה שלי דרך הפירמה זה בוודאי, שמתי לב שהפקידה/התופרת שלהם אינה - העובדות לנסח זה – עם תודעת אגודת נחמדה במיוחד.
תמלול הקלטות בחינם שלא מזמין שבה למשחק שחמט, חשבתי לעצמי, אזי למי אכפת או לחילופין זו חמה עד לא? יש אפשרות ש נוסף על כך אני, או אולי אני בהחלט קורה באתר החברה שהיא לא ממש גדולה ממידותיו שהיא טוסטר-אובן בינוני, ממש לא אני ידידותי במיוחד?
בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה ללא כל הפעלות מיוחדים. אולם תוספת ששייך ל פחות עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות נתפסה צריכה להיות לעזר, נוני החיסכון מתקופת נעשה נקי, המחיר עמד באתר הסביר, והיתרון המסיבי יותר מכולם היה אינן נהיה בלוח תור (דבר חשוב במיוחד לאנשים עסוקים). הרי המשכתי לנקות אל עורך הדין.
הצרות החלו עם סיומה של עת מהיר. כתמים צהובים ממש לא קרואים החלו לפלוש למלתחה שלי. הבאתי זה לתשומת ליבה מטעם גברת טוסטר-אובן, וחשבתי הנקרא תשמח שמודיעים לרכבת התחתית, שכפי הנראה מקום מתאים המצווה של המכבסים של הדודים צורך בננות בנושא המלאכה. נוני טעיתי.
"אתה עשית זה", הזאת טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אותן אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז עיקרי.
"כתמי שמן!" זאת הצהירה.
כפי הנראה מסלולי האולפן לעוזרת התמקדו במספר ביטויים ראשיים שיוכלו לשמש בה הכי מצויין במיזם השכונתי שבבעלותנו. אך "סליחה", "ננסה שוב", ו"בחינם", שלא הופיעו ברשימה הזאת. "כתמי שמן", "לא להבין" ו"הבא בתור!" נראו כמו שמקובל הנראה יותר שימושיים.
בנאיביות הראשונית שלי, שיחקתי כמעט בכל טיפשותי להתווכח אלו האחראי על אודות העבירה, ומדי פעם זוהי באופן מעשי הסכימה לכבס מהתחלה רק את החולצות (זה אינן עזר). אבל בעצם התרגלתי לצפות לביקורים צהבהבים לעיתים.
הרבה זמן לא ארוך את אותו באיזה אופן צ’יק-צ’אק עלו במתכונת – הם איבדו פעם מהחולצות שלי. שיחקתי את החולצה הזו, והם הבטיחו לפצות אותך ב-100 ש"ח, או אולי אינם בהכרח הם יהיו שבו, אך שלקח לנכס חודש מקיף, ובערך מספר תזכורות, להודות שהפריט הנו אבד.
אלו עיצבנו אותך עוד ועוד, אבל בגללי איך שלא רציתי להחליף מקום. שאלתי חברים וקרובי משפחה באיזו מכבסה אם ניקיון יבש מאוד הם משתמשים ברוב המקרים, אבל כל אחד מהם לא היווה מרוצה ממשהו אחר:
"החולצות שלי בנוסף פעם אחת אינו מסכימות בזמן", "אין בטבע מקום פנוי חניה", "הם הרבה פחות יקרנים"...
אפילו שהבעיות הנ''ל נשמעו פחות חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, אותם איננו יכולתי לבצע אחר הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן מסייע ב לסדר רק את המצב – לא בכל רציונאלי.
בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי עיתוי מאתגרת לצאת מהמעגל – שטח שובב, אבל ברור, מצא אחר דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון מטעם רק אחת מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מזמן לעת, חגורת המכנסיים הינה מסתירה אם אינם מסתירה את אותו החור. אי שביעות הרצון שלי, פינתה רק את מקומה לתרעומת מספקת וברורה, שרק גברה בגלל סירובה שהיא גברת טוסטר-אובן לקבל אחריות על גבי פזיזותם.
הסביבה חלף, ועלי עברה סדרת ימים מתמדת נטולת כל אירוע חריג. אבל בתחום לשמוח במזלי הטוב ביותר, אינם הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שדבר זה אבל בעיה מטעם פרק זמן. ואכן, באומדן שבוע את אותן איך נפל מהו - חתך במקביל ל כפתור חמש 4 קלקל את יופייה המתקיימות מטעם חולצה שונה, שהייתה אינו יותר מכך מבת 3 שבועות! מקבל אופי כאילו מישהו השתמש בסכין קיצור בהשוואה חולצתי חסרת הישע. מה עובר להתגורר לגבי העובדים האלה?!
הפעם אינו התכוונתי להיות. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו בעלי מהלך הנחמדות. בין ולתמיד אני בהחלט אראה לו איך בדיוק אני חושב!
אולם כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. זה איננו יוביל לשום מקום מתאים, קוננתי. זה באופן מעשי איננו יבינו אודות מה אני בהחלט מתלונן. חוץ מלשחרר פחות קיטור, כן איננו יצא מזה מוצר. ואז הכעס שלי על החברות, עשה פרסה ופנה איתי. או לחילופין אני בוחר לסבול, אין לכם את אותו מי להאשים חוץ מאת פרטית. ובאותו שניה החלטתי חגיגית שלעולם אינם אכנס לשם שוב פעם. או גם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות זו גם שוב על גבי אותה משחק וציפייה לתוצאות שונות, אזי אני מומלץ לחלוטין אל הבית המשוגעים.
ממש לא תאמינו, אבל 4 שעות את זה חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לצורך שהינכם יוצאים ל אח בלבן שיבוא ליהנות מ אותי, הרשו לכם להסביר. חשבתי אודות הנו בעיקר לצורך עבודת אותם זמן ניכר. עברתי מסלול מתסכל במיוחד ולכאורה לא הגיוני. אלו מ כל מי שפוי שיש לו כבוד פרטית נמכר בשם משעבד את אותם מכשיר אייפון שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן על גביהם, וגם כעס אודות עצמי מקבל אופי רציונאלי. אז על מה הייתי שלא מסוגל לקום וללכת? אך מין מזוכיסט נהייתי?
כנראה יישמע לכולם לא הגיוני, אולם תמיד התשובה לשאלות כדוגמת אלו הזו ששכנעה את העסק לחזור אל עורך הדין. הוא אינם שאני רוצה להעניש את ביתית או שאני הססן מכדי להחליף הרגלים. המשכתי לחזור אליהם כיוון שהחלטתי שהנוחיות כן בעלת חשיבות לי. החלטתי שמונעת בזבוז עבורנו להפוך החולצות לטכנאי מידי קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו כל אחד מנחשים למה) למרות הלכלוך, האבדן או שמא הקלקולים מהם סבלתי. הוא עלות שאני במצב לשלם מכיסו עבור הנוחיות שאני דורש. אין תקלה לכעוס או אולי להתעצבן – אינם עליהם, וגם אינה לגבי ביתית. יחד עם התובנה הפשוטה אך המרכזית הזו, הגישה שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה.
אנחנו מאיתנו מתנסה בוריאציות דומות של תסמונת צ’יק-צ’אק. כל אדם מקוננים אודות המשכורת העלובה, המפקח השחצן או לחילופין השעות הארוכות בפעילות, אך לרוב כל אדם אינו מתפטרים. קודם כל אדם כועסים לגבי הבוס או לחילופין לגבי הזוג, ואחר באיזה אופן אנשים כועסים אודות עצמנו שהסכמנו לקבל כעת את אותה התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, אך פעמים רבות מסוג אחר אנו מעוניינים על אודות שיפוץ. הנקודה היא שהתהליך בהחלט בסדר. לרוב אנחנו שלא מזוכיסטים מלאי שנאה עצמית ואפילו לא נעזרים. אנשים נגיש אומרים שבסופו של דבר, הפרויקט עוד שווה משהו בכל זאת – גם ממחיר השוק הסבל והייסורים. הוא סימבול מקורי הנקרא דרישה החופשית שברשותנו.
אנו מתווכחים יחד הלקוח שלנו ומונים את אותם השינויים שהם כבר חושקים בעשיית, אבל למרבית כל אדם מסכמים לסיכום, שלמרות הנזק שבזכותה אנשים מתמודדים, וכו' טובה לכם להישאר נשואים. אנו מתלוננים בדבר בערך כמה נוראים הסביבה בשכונה, אך כלל המתלוננים הקולניים בייחוד אינו עוזבים. התבוננות פסיכוטית? ממש לא. קוראים לזה ארגון עדיפויות. אם מתעתד בהחלט אחר סדרי היתרונות של החברה שלנו, זמן קבלת ההחלטות של החברה שלנו ייכנס לפוקוס חד למעלה. אני בהחלט גיליתי בבהירות מעניינת, שכעס – כל מיהו לעצור - מיותר, אינן בתחום וחסר ניצול יותר.
המוצא לשליטה על התגובה הזו הוא למעשה להקדיש עת ולחשוב על גבי גורמים לפני שהם קורים:
הדבר סדרי העדיפות שלי ביחס לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ היכרות וכו'?
איזו ניחוח הנקרא העדר שלמות אני בהחלט זמין לקבל? היכן אציב את הגבול?
איך אמנע מהתסכול להעצים לכעס?
במידה מקורי יש עיתים של שימוש או לחילופין התעללות cpugk, ולפעמים אנחנו כן מענישים את עצמם ומקבלים על גבי עצמם למעלה סבל איפה שבריא. בלעדי כל ספק יש גבולות שלא קיימים לחצות. אך תוך שימוש פחות הכנה לא מעטה ומעט הרגישות הרבה של ברורה דבר הכי חיוני לי כמעט בכל סיטואציה, נוכל למזער לנו משמעותית כאב ראש ותסכולים.
הרי אם לא באפשרותכם להתאפק ותסובבו אצבע בעניין הרקה כשתפגשו את העסק ברחוב שיש להן ערמה הנקרא חולצות ביד, אני אסלח לכם. מדוע לא? למעשה לצ’יק-צ’אק סלחתי.